החלטה בתיק בש"פ 467/13

           בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט צ' קאפח) בתיק מ"ת 21530-09-12 מיום 14.1.2012 במסגרתה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט שבה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

           נגד העורר, וש.ק (להלן: ק), הוגש כתב אישום, שביחס לעורר כולל שלושה סעיפי אישום. בסעיף האישום הראשון, מייחס כתב האישום לעורר עבירות של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 202, 203(א) ו-203(ב)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); החזקת מקום לשם זנות, לפי סעיף 204 לחוק בצירוף סעיף 29; סרסרות למעשי זנות, לפי סעיף 199(א) לחוק בצירוף סעיף 29; סרסרות למעשי זנות של בת זוג, לפי סעיף 199(ב) לחוק; הדחה בחקירה בדרך של איומים והפחדה, לפי סעיף 245(ב) לחוק; איומים, לפי סעיף 192 לחוק; גניבה, לפי סעיף 384 לחוק; תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיפים 380 ו-382 לחוק; ותקיפת בת זוג (ריבוי עבירות; רלבנטי לעורר בלבד), לפי סעיפים 379 ו-382 לחוק.

           לפי אישום זה, העורר הכיר את בת זוגו (להלן: המתלוננת) עת עבדה בבית בושת. הם הפכו לזוג, עברו לגור יחד וציפו לבת משותפת. העורר לא עבד, והשניים התקיימו מעבודתה של המתלוננת בזנות. המתלוננת הביעה את רצונה בהפסקת עבודתה בזנות לאחר הלידה, וביקשה מהעורר שימצא עבודה, אך הוא הבהיר שאיננו מעוניין לעבוד כשכיר. משכך, ולאחר מספר ניסיונות שכנוע, איומים שתצטרך לפרנס את בתה מעבודה בזנות, הפעלת לחצים והפחדה, הצליח העורר להביא את המתלוננת ללוות כסף מהבנק על מנת שיפתחו יחדיו מכון ליווי. זאת לא לפני שהעורר גנב סכום כסף בסך 9,200 ש"ח שהמתלוננת חסכה על מנת שלא תיאלץ לעבוד לאחר הלידה וטען לפניה שהסכום נגנב. לפיכך, כך נטען, לוותה המתלוננת סכום של 50,000 ש"ח, בו שכר העורר דירה בת חמישה חדרים, פתח בה בית בושת, שפעל בין החודשים יולי 2011 עד פברואר 2012 והעסיק נשים שסיפקו שירותי מין. לצורך הקמת העסק, לקח העורר סכומי כסף נוספים מהמתלוננת על ידי שימוש בכרטיס האשראי, כך שסכום ההלוואה הכולל הצטבר לכדי 80,000 ש"ח. בשלב מסוים, ובניגוד להסכמה ביניהם, אילץ העורר את המתלוננת לעבוד במסגרת בית הבושת (גם כשהייתה בחודשים האחרונים להריונה), כן נהג לקחת את כל האתנן שנתקבל בידיה ולהפקידו בקופת המכון בטענה שזה נדרש לתשלום חובות המכון. מאחר שכספה נגנב ומאחר והיתה חייבת כסף לבנק נאלצה המתלוננת להמשיך ולעבוד בזנות אף לאחר הלידה. העורר המשיך להשתמש בכרטיס האשראי של המתלוננת לצורך כיסוי הוצאות המכון, והעביר לידיה סכומי כסף לצורך כיסוי הסכומים הנ"ל מהכנסות המכון, אך לא שילם לה בעבור שירותי המין שנאלצה לספק ללקוחות.

           באותה תקופה, העורר איים על המתלוננת שאם לא תעבוד בזנות או תחליט לעזוב את המכון, הוא ישלח אנשים שיחתכו את פניה ויודיע ללשכת הרווחה שהיא עוסקת בזנות על מנת שייקחו ממנה את בתה. בשלב מאוחר יותר, הכניס העורר, ללא התייעצות עם המתלוננת, שותף, והוא ק' שתפקידו היה לדאוג שעבריינים לא ישתלטו על המכון. לפי כתב האישום, גם ק' נהג באלימות כלפי המתלוננת ותקף אותה. עוד נטען, שבמהלך אחת הפעמים שבהן ביקשה המתלוננת כסף מהעורר מרווחיה בזנות במסגרת המכון ואיימה לפנות למשטרה, תקף אותה העורר בכך שהיכה אותה על פניה בחוזקה ואיים עליה. מיד לאחר אותו אירוע ניסתה המתלוננת לקפוץ מהחלון, אך אנשים שנכחו בסביבה והעורר מנעו זאת ממנה. כשניסתה המתלוננת, ביום 10.10.2011, להיפרד מהעורר עקב התנאים שבהם עבדה, היעדר קבלת תשלום עבור עיסוקיה בזנות והצורך שלה לפרנס את בתה, התנגד העורר והחל לצעוק, אך ברח כשהזמינה משטרה. המתלוננת עברה לעבוד בבית בושת אחר, אך בעקבות איומי העורר שישלח מישהו שיחתוך את פניה וניסיונו לחבל ברכבה, היא חזרה לחיות עימו ולעסוק בזנות במכון שניהל. בשלב זה, היא קיבלה את מלוא האתנן מהלקוחות, אך בחודש ינואר ופברואר לשנת 2012 שוב החל העורר לדרוש כי תעביר לידיו את הכסף לצורך כיסוי הוצאות המכון. לפי כתב האישום, כשהביעה המתלוננת מחאה על מינוי מזכירה שלא מצאה חן בעיניה, והבהירה שהיא השקיעה כספים במקום, צעקו עליה העורר וק' שאינה מוסמכת להחליט בענייני המכון ואף גררו אותה לחדר והמשיכו לצעוק עליה. עוד נטען כי על מנת לפרנס את בתה ולעמוד בהחזרי ההלוואה שלקחה, נאלצה המתלוננת בחודשיים ינואר ופברואר לעסוק בזנות בבית בושת נוסף. במהלך התקופה המתוארת בכתב האישום, העורר, כך נטען, תקף את המתלוננת בכך שהיכה אותה בפניה מספר פעמים וכן נהג לאיים עליה שיאונה לה רע אם תפנה למשטרה.

           סעיף האישום השני מייחס לעורר מספר עבירות של אינוס, לפי סעיף 345(א) לחוק. לפי אישום זה, בזמן שהיו בני זוג, הגיע העורר במהלך חודשים ינואר ופברואר (אך לא אחרי 14.2.2012) לדירתם המשותפת עם המתלוננת שהייתה ישנה באותה העת. הוא ניסה להעירה על מנת לקיים עימה יחסי מין והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. כשהבהירה המתלוננת כי אינה מעוניינת, התעלם העורר, הסיר את תחתוניה בכוח, היכה אותה בפניה, תפס את ידה על מנת שלא תזוז והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה בניגוד להסכמתה. עוד נטען כי העורר בעל את המתלוננת בניגוד לרצונה באותה תקופה במספר הזדמנויות נוספות.

           באישום השלישי, מיוחסת לעורר עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק. לפי אישום זה, העורר הציע לארתור ורשילובסקי (להלן: ארתור) לפתוח בית בושת באופן שארתור ימסור לעורר 12 צ'קים בסך 11,000 ש"ח לחודש לכיסוי הוצאות השכירות של מקום העסק בתמורה לרווחים עתידיים. ארתור הסכים, ומסר את הצ'קים. בשלב מאוחר, כשהחל ארתור מבקש את כספו בחזרה, העורר סירב, וזאת לאחר שדחה אותו כבר מספר פעמים. בסמוך לאחר מכן החל ארתור לקבל שיחות טלפון מזרים שמבהירות לו כי אינו רצוי במכון, כי הם יודעים היכן הוא גר ו"שלא יגיעו למצב שיבואו אליו הביתה". גם העורר התקשר לארתור והודיע לו שלא יגיע למכון יותר, שלא יתלונן במשטרה, שאם יעשה כן "יעשו לו ביקור בית".

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. ביום 10.10.2012 הסכים בא כוחו דאז של העורר לקיומן של ראיות לכאורה. ביום 27.11.2012 הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, לאחר שהעורר הסכים למעצר עד תום ההליכים תוך שמירת זכותו לפנות בבקשה לעיון חוזר. בין לבין התחלף בא כוחו של העורר, וביום 4.12.2012 הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד לתום ההליכים, כשבבסיסה עמדה הבקשה לחזור מההסכמה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, ולערוך דיון מעמיק בבקשה לעוצרו עד תום ההליכים. באותו היום, בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי החלפת הייצוג אין בה כדי להצדיק פתיחה מחדש של הדיון. בקשה נוספת בנדון הוגשה ואף היא נדחתה ביום 9.12.2012. עקב כך, הגיש העורר לבית משפט זה ערר על דחיית בקשתו לעיון חוזר. ביום 18.12.2012 נמחק הערר (בש"פ 8923/12, כבוד השופטת ד' ברק-ארז), וזאת לבקשת הצדדים לאחר שהגיעו להסכמה בדבר החזרת העניין לבית המשפט המחוזי שיקיים דיון לגופו של עניין בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. בקשה ברוח הדברים לבית המשפט המחוזי הוגשה באותו היום, וביום 19.12.2012 בית המשפט קבע דיון כמבוקש ביום 23.12.2012 שבמסגרתו נשמעו טענות הצדדים. ביום 25.12.2012, בית המשפט החליט להפנות את העורר בשנית לקבלת תסקיר מעצר שיוגש לאחר שתוצג לפני שירות המבחן תשתית עובדתית מלאה. באותה החלטה, צוין כי באשר לסעיף האישום הראשון, שתואר לעיל, אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה. בהקשר זה קבע בית המשפט בתמציתיות לגבי אותו אישום כי "מדובר בעימות שהחל כסכסוך עסקי על רקע ניהול בית בושת, מכאן לסכסוך בין בני זוג על רקע אי מילוי חובות המשיב [בענייננו, העורר - ס' ג"], כבן זוג וכאב וכלה באלימות ובאיומים". ביחס לסעיף האישום השני, טען העורר כי אין תשתית ראייתית שיש בה כדי להקים ראיות לכאורה. לעניין זה טען כי המתלוננת העלתה לראשונה את הטענה שהעורר אנס אותה רק באוגוסט 2012, וזאת לאחר שכבר הגישה בפברואר תלונה בגין תקיפה ואף העידה בחודש מאי במסגרת הליך אחר שהתנהל נגדו. לדידו, חזקה על מי שנאנסה שתציין זאת בתלונתה ובעדותה הנוגעות למעשי האלימות. עוד מפנה העורר להודעת חברתה של המתלוננת מיום 14.2.2012, לפיה הלינה בפניה המתלוננת על כך שהמשיב אינו מקיים עמה יחסי אישות. בית המשפט מציין שהמתלוננת הסבירה זאת בפני החוקרים בכך שבאותה עת זה היה נכון, וכי האונס התרחש לאחר מכן. בהקשר זה ציין העורר כי ציר הזמן המוצע באשר לאותן התרחשויות אינו אפשרי משום שבאותה העת הוא היה במאסר. תמציתו של דבר היא, שבית המשפט בשלב זה ציין, בזהירות רבה אומנם, כי תמונת הראיות בסעיף אישום זה אינה נקייה מספקות. באשר לאישום השלישי בית המשפט קבע, כי אף על פי שאינו מקל בו ראש, אך מדובר בשתי עבירות איומים על רקע עשייה משותפת לצורך הקמת בית בושת. לגישתו, אין המדובר במסה קריטית שתכריע את גורל הבקשה.

          הוגש תסקיר מעצר כפי שהורה בית המשפט, וביום 14.1.2013, דחה בית המשפט את הבקשה והורה על המשך מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית המשפט מציין כי שירות המבחן, לאחר שבחן את החלופה המוצעת בפיקוחן של אורה וניצה מזרחי, המליץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר, זאת על אף שקצינת המבחן התרשמה שהמפקחת ניצה מזרחי מתקשה להתייחס להיבטים שוליים ועברייניים בהתנהלות העורר, וכי שתי המפקחות המוצעות, אינן מבינות את רמת מעורבותו של העורר. בית המשפט עוד מציין את שני תסקירי המעצר הקודמים שהוגשו בעניינו של העורר ושבהם נקבע כי קיימים בהתנהלותו מצבי סיכון, ומשכך הומלץ בהם שלא לשחררו. בהקשר זה נאמר שם כי התנהלות העורר מתאפיינת באלימות והוא משתמש בסביבתו, לרבות בנות זוגו, לצרכיו. עוד צוין כי העורר הורשע בתקיפת המתלוננת בתיק אחר, ומשפטו התנהל במקביל להליך הנוכחי. נוסף על כך, העורר הורשע (בת"פ 29026-01-11) בכתב אישום מתוקן הכולל שני אישומים. הראשון, תקיפה הגורמת חבלה ממש והשני תקיפה סתם של בן זוג ואיומים, וזאת בגין תקיפת אשתו דאז. יתרה מזאת, צוין כי באותה העת עמד נגד העורר כתב אישום (בת"פ 32415-04-11) שייחס לו עבירות של גניבה ממעביד, זיוף בכוונה לקבל דבר, שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל דבר ואיומים. זאת, כך נטען בכתב האישום, בגין שגנב המחאה ממעסיקו לשעבר, זייף אותה והשתמש בה לצרכיו, וכשנתבקש על ידי מעסיקו להשיב את הכסף, העורר, כך נטען, איים עליו באלימות.

          על רקע שני תסקירי המעצר הראשונים שהוגשו בעניינו של העורר, בחן בית המשפט את התסקיר המעודכן. בית המשפט סבר שהתסקיר אינו מציין אילו שינויים התחוללו בעורר, אם בכלל ומדגיש בשנית את העמדה המסויגת כלפי המפקחות המוצעות ויכולתן לעמוד במשימתן, וזאת על אף ההמלצה בעניין השחרור שהובאה בסופו. בהקשר זה מציין בית המשפט שהמתלוננת לא הייתה הקרבן היחיד למעשי העורר, אלא גם בת זוגו הקודמת. לנוכח החומרה ממעשי העורר מושא כתב האישום הנוכחי; האלימות נגד גרושתו בזמן שהיו נישואים; עמדת שירות המבחן (שלא שונתה בתסקיר המעצר האחרון) שלפיה העורר עושה שימוש באחרים לצרכיו; וכך שהעורר לא הצליח לשכנע כי לא יהווה סיכון לאיש, נמצא כי הוא אינו ראוי לאמון הכרוך בשחרור לחלופת מעצר, ומשכך נקבע כי הוא יישאר במעצר עד תום ההליכים.

          מכאן הערר שלפניי, במסגרתו טוען העורר, בין היתר, כי באת כוח המשיבה בדיון שהתנהל לפני בית משפט קמא חטאה לאמת עת טענה כי כתב האישום בת"פ 29026-01-11 תלוי ועומד. לטענתו, התיק נסגר בספטמבר 2012 ונגזר עליו עונש קל במסגרת כתב אישום מתוקן. לטענתו, באת כוח המשיבה הטעתה את בית המשפט באופן שהביא קרוב לוודאי לדחיית שחרור העורר לחלופת מעצר. נוסף על כן, טוען העורר שאומנם הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ביחס לסעיף האישום הראשון, ואולם לדידו, פרט לכך שהחזיק מקום לשם זנות, האירועים מושא אישום זה יהיו קשים להוכחה, שכן לטענתו הראיות מצביעות על כך שמדובר בניהול עסק משותף עם המתלוננת. העורר מפנה את חציו גם כלפי המתלוננת ומצביע על התנהלותה כאם ורומז לכך שנוצל על ידה כדי שיעזור לה להרות. עוד נטען כי בני הזוג החלו לחשוב על פתיחת עסק משותף עקב סברת המתלוננת שהדבר ישרת את האינטרסים שלה. באותו עניין, ממשיך העורר וטוען כי טענותיה של המתלוננת שלפיהן הוא "סרסר בה", כלשונו, אינן מדויקות, שכן היא זו שסרסרה במידה שווה בעורר, בעצמה וביתר הבנות שעבדו במכון הליווי. העורר טוען עוד כי זיכויו מהעבירה של החזקת מקום לשם זנות הוא אפשרות סבירה, שכן בכוונתו להעלות טענת הגנה מן הצדק לנוכח הפלייתו לעומת המתלוננת שהשקיעה כספים במקום, ניהלה אותו ושכרה בנות לעבוד בו. הראיות, כך נטען, מובילות גם למסקנה שהמתלוננת החזיקה וניהלה את המקום. לדעתו, המניע של המתלוננת בתלונותיה נגד העורר הוא כלכלי. באשר לסכום של 9,000 ש"ח שגנב העורר מהמתלוננת, נטען כי הסכום הושב ואינו מקים עילת מעצר. עוד סבור העורר שפרטי האישום הנוגעים לעבירות האיומים והאלימות לא הולידו חבלות, ומשכך אין הצדקה לעצור אותו בגינן.

          נוסף על אלה, מפנה העורר לשחרורו של השותף ק' למעצר בית, ולדידו יש בכך כדי להצדיק את שחרורו הוא. לדידו, לאחר שבית המשפט קבע שהתשתית הראייתית לסעיף האישום השני, הנוגע לעבירת האינוס, חלשה, לא היה מוצדק להפלות בין שני הנאשמים. בהקשר זה מצביע העורר על הדומיננטיות, להשקפתו, של ק' בניהול העסק.

          על רקע כל אלה, סבור העורר כי שגה בית המשפט בהחלטתו שלא לשחררו לחלופת מעצר, וטוען כי יש לאמץ את המלצת שירות המבחן.

          מנגד, המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערר. לגישתה, אין פסול בהתנהגות באת כוח המשיבה לפני בית משפט קמא, וההליך צוין כדי שיילקח כשיקול בבקשת המעצר שהוגשה לפני שישה חודשים. עוד מציינת המשיבה כי התסקירים שהוגשו בעניין העורר הם מאוד שליליים. בנוסף, טוענת המשיבה כי בית המשפט לא קבע שאין ראיות לכאורה באישום השני, אלא נקבע כי יש ראיות חלשות שכשלעצמן שאינן מצדיקות מעצר עד תום ההליכים, אך בהצטרפותן לראיות הקיימות באישום הראשון, המשקל הכולל נוטה לטובת המעצר. באשר לאישום הראשון, המשיבה דוחה את טענות העורר שהרקע לדברים הוא כלכלי בלבד. היא מדגישה כי מהעובדה שהמתלוננת עסקה בזנות אין ללמוד שהעורר רשאי היה לחייב אותה לקיים עימו יחסי מין בניגוד לרצונה ולקחת את כספה. בהקשר זה, חוזרת המשיבה על פרטי האישומים המיוחסים לעורר ועומדת על חומרתם. לבסוף, דוחה המשיבה את טענות העורר הנוגעות לק' לגישתה, עניינו של ק' במכון ולא במתלוננת, חלקו באישום הראשון הוא קטן ולא עומדים נגדו האישום השני והשלישי כמו העורר שהיה בן זוגה של המתלוננת ולהם ילדה משותפת. מכאן אפוא, סבורה המשיבה שאין מקום להשוואה בין השניים.

           לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

           כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, נדרש לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). העורר מסכים לקיומן של ראיות לכאורה לגבי חלקו הארי של האישום הראשון. בהקשר זה בית המשפט קבע שלגבי סעיף אישום זה מתקיימות ראיות לכאורה, בעוד שהצביע על חולשת הראיות לגבי סעיף האישום השני. מכך אין ללמוד שהאישום הראשון עומד בגפו, אלא יש להסתכל על המכלול הראייתי, שבנסיבות העניין די בו כדי לספק את הדרישה בדבר דיות הראיות.

           אציין עוד כי אין בידי לקבל את טענותיו של העורר המופנות נגד סטיית בית המשפט מהמלצת שירות המבחן. זאת יש לזכור, כי המלצת שירות המבחן היא בגדר המלצה בלבד ואין בית המשפט כבול אליה שכן "השיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו והשיקולים והאינטרסים שעל בית המשפט לשקול לצורך החלטתו לא בהכרח זהים וחופפים הם". (בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל(29.6.2005)). בהקשר זה, בית המשפט נימק את הטעמים שהביאו לסטייתו מהמלצת שירות המבחן ומצא כי אין בחלופה ובמפקחות שהוצעו כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר. לא מצאתי בנימוקים ובמסקנות אלה משום פגם שיש בו כדי להצדיק את התערבות בית משפט זה.

           מכתב האישום, ובייחוד מסעיף האישום הראשון שבו, עולה לכאורה תמונה קשה, מעציבה ומטרידה. העורר טוען בעררו שהמתלוננת "הייתה זונה הרבה לפני שהכירה את העורר, ממשיכה להיות כזו גם כיום, ולמצער ניתן לשער, בסבירות גבוהה, כי תהיה כזו גם בעתיד", וכי המתלוננת עסקה בזנות "מרצונה החופשי" ומשכן הצגתו כמי שסרסר בה, כך הוא טוען, מוטעית ומקוממת. על כך שלעורר עומדת חזקת החפות אין חולק, ואולם, ככל שיש באישום הראשון ממש (וכאמור, נקבע כי מתקיימות בעניינו ראיות לכאורה והדבר יתברר לפני הערכאה הדיונית), הרי שיש במכלול כדי ללמד על תפיסתו של העורר את המתלוננת עקב עיסוקה בזנות. ביסוד תפיסה זו עומדת ההנחה שאישה העוסקת בזנות מאבדת את האוטונומיה על גופה והופכת לכלי בידי הזולת לסיפוק צרכיו והפקת רווח. מעשי העורר, לפי כתב האישום, משקפים את יחס ההחפצה למתלוננת שהייתה נתונה במצב לא פשוט כאם טרייה שמבקשת לפרנס את בתה. בניגוד לטענות העורר, בכתב האישום נטען כי העורר הוא זה שיזם את הרעיון של פתיחת מכון הליווי וחייב את המתלוננת להמשיך ולעסוק בזנות אף כשהייתה הרה, בעוד שהתמריץ להצטרפותה למיזם היה שאיפתה לחדול מהעיסוק בתחום זה לאחר הלידה, ולפי הטענה כך שכנע אותה מלכתחילה ללוות את הכסף לפתיחת המכון. מעשים אלה של העורר לוו, כך נטען, באלימות, בגניבה ובניצול. עיסוקה הקודם, הנוכחי ואף העתידי של המתלוננת, פסול ככל שיהיה, אינו מצדיק את ההתנהגות המיוחסת לעורר וניסיונותיו להפחית מחומרת המעשים המיוחסים לו על ידי הפניות חוזרות ונשנות לעיסוקה של המתלוננת אין בהם כדי לסייע בידו.

           חומרת המעשים המיוחסים לעורר במקרה שלפניי עומדת בעינה ומציבה את המסוכנות הנשקפת ממנו ברף הגבוה, כך שלא בנקל תהיה ניתנת לאיון. על בסיס זאת, ולנוכח דיות המכלול הראייתי, לא מצאתי שיש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

           אשר על כן, הערר נדחה.